יום שלישי, 7 בספטמבר 2010
יום שני, 6 בספטמבר 2010
.jpg)
זה בעניין הקפה המשובח מהפוסט של חגית ג'רום. החיוך אומר הכל. אני רק הייתי שם לצלם.כבר ברור שהטיול הזה הוא הפן החיובי של האובססיביות של חגית. ואני אפילו לא מנסה להתחרות איתה בתאורים. מהכתיבה שלי אף אחד לא יוכל לתכנן טיולים. - מידע אפס---חגית יכולה לספק חוברת מבצע עד רמת התאור של הספוט הכי טוב בפארק. חוברת מבצע שלצהל לא היה בכל אחד מהמבצעים (מלחמות). אפרופו מלחמות, בכל נוף גלילי שנגלה בארה"ב אני תמיד ניזכר שמאחורי הההר אין חיזבלאה....הבדל קטן.
של מי הטיול הזה לכל הרוחות ? אוסף רב קצוות של מטיילים במסע אחד. מי מנהל כאן את העניינים ? היוזמה משותפת, אהבת הטיולים של חגית ושלי מניעה את הדבר. חגית זה עיסקת חבילה אם שחר וכליל, חבילה מופלאה של כישרון, חיות, שאפתנות חברות ו....גיל הנעורים, ההדגמה הכי ברורה לעניין שניסיון החיים של ה"בוגרים" רק מסייעה לנו להתמודד אבל לא עוזר לצעירים לא ליפול לבורות שלהם. הזכות הבסיסית לניסוי ותהיה. האובססיה של חגית תופרת את הקצוות. אם במפה או בפורום מטיילים כתוב שיש נוף מרהיב....אנחנו כבר נגיע לשם. ואל תבלבלו אותי עם העובדות. אני בעיקר נוסע לפגוש את עצמי ואחרים, נוף טוב יתרון, משהו זני שכזה. ואם זה נישמע כמו תלונה זה לא.. זה שיקוף של מצב. שפת הגראנד קניון וקראואן עמוס בגיל ההתבגרות. בערב היה פיצוץ, בבוקר זה כבר כאילו לא קרה בלום. שער פתוח בכניסה לחווה יכול להעסיק אותי יום שלם בצילום וכתיבה. אז חגית אוספת חוויות והנאות בדרכה, אני בדרכי, כליל סקרן אין סופי- עד כדי כך שנער אמריקאי כינה אותו באחד ממגלשות המיים בסלייד רוק "חסר פחד" ואני הולך בין הקצוות של לאפשר לו חופש לא מסרס לפחד מהעדר גבולות, שחר שנונה ורגישה עם קולטנים ריגשיים מחודדים, יצירתיות מפתיעה. אחראית לחלק גדול של הצחוקים בקאראון שלנו. ,,,די אלך למזרון המחורר מנוקב שלי...
מדריך לטיול לא תמצאו אצלי. אולי הצצה למאחורי הקלעים, אולי......
יום ראשון, 5 בספטמבר 2010
פייג-קסום..אגם כחול, הרים אדומים ברקע.
"אה..הצליח לי התכנון של הטיול" אמרתי לאורי בבוקרו של יום קסום. ברגע שהמילים עזבו את פי, חשבתי לעצמי...אופס..את מתגרה בגורל....ואכן..כך
אבל אולי נתחיל מהתחלה, לא מבוקר זה, אלא מאותו יום שעזבנו את סליגמן..אותה עיירה מפורסמת מהסרט "מכוניות" שאומנם נמצאת על דרך 66 המפורסמת, אבל התמזל מזלה להיות קרובה לאוטוסטרדה החדשה דרך 40. והיא גם נראת כך..מטופחת, שוקקת חיים..ונראה שאנשים "רגילים גרים בה". יום לפני ביקרנו בעיירה בשם "אוטמן" שאיתרע מזלה והיא שוכנת כ-16 מייל מהאוטוסטרדה, בין ההרים, וגם היא בנויה על תיירות, אך לא רבים מגיעים, וגם אלו שמגיעים, כנראה לא מוציאים הרבה כספים(כמונו)..והיה בעיר משהו עצוב, נטוש,הזוי..הסיפור האמיתי של כל אותם ישובים שבעצם נתנו שירותי דרך לעוברים בדרך 66 המפורסמת משיקגו לאזור קליפורניה ונזנחו כשהופיעה הדרך החלופית.
קצת גלשתי...אז שוב כשיצאנו מסליגמן לא ממש היה לנו ברור אם לעשות את הסיבוב של סדונה ..140 מייל נוספים..אבל הימרנו ואכן ההימור הצליח..זה התחיל בעיירה בשם ג'רום שרק משמה אפשר להבין שהיה בה ניחוח של קפה ארופאי ..ואכן נפלנו על בית קפה שהגיש סנדוויצים טעימים וקפה חזק בכוס קטנה (בשבילי זה פשוט היה סיפתח מעולה לבוקר) והמשיך בדרך מיוחדת עם הריה האדומים של סדונה, על רקע עצים ירוקים. סדונה עצמה נראת מקסימה מבעד חלונות המפלצת שלנו, שלא פשוט למצוא לה מקום חנייה. והחלטנו להמשיך לפארק יומי שנקרא "Slide Rock SP " שהייחוד שלו הוא נחל מדהים ביופיו בתוך קניון אדום שיש בו כמעין מגלשה של סלע במים. אורי והילדים פשוט כייפו להם שעות רבו במים. ועבדכם הנאמנה ידעה בחוש (לא מישוש) שהמים קפואים (חוש הראיה עזר לי להבחין בילדים אמריקאים חסונים עם עור ברוז, וחוש השמיעה עזר לי לשמוע את נקישות שיניהם)..אז כמובן לא הפרקתי את גופי לקור המים.
השעות חלפו להם..ואנו ידענו שהלילה אין לנו סידור, אבל ראיתי שלא רחוק משם יש קמפ ללינה..אז למה לדאוג .רק שכחנו שהגיע הסוף שבוע ובנוסף הליבור דיי . אז כמובן שלא הייתה חנייה..אבל המשכנו לנו בדרכנו לקמפים אחרים..ואז הגענו לקמפ..שהתברר כמאחסן העיקרי של יריד ענק שנתי ואנשים עשו הזמנה שנה מראש..והאיש הנחמד בכניסה סידר לנו מקום לא ממש מוסדר בין העצים...עליזים וטובי לבב הלכנו ליריד שנראה כמו בסרטים האמריקאיםעם גלגל ענק ומתקנים מפחידים ומעוררי בחילה..ודוכנים שבעקבותהם הקרוואן התמלא ביצורי פרווה למיניהן.
בקיצר היה נראה שפשוט מזלנו משחק לנו...בנוסף הצלחתי להזמין לנו סירת מנוע לאגם פאוול בעיר פייג'.
ומכאן נחזור למשפט הפתיחה ..הסירה התגלתה ככמעט בית עם ספסלים מרופדים, המספיקים למס' משפחות ולא לאחת (שאומנם גדלה קצת..בעקבות האנטריקוטים המדהימים של אשף הבשר שלנו אורי) ושיכולה לטוס במהירות שגורמת לשחר לצרוח בעיקר על אורי וכליל, ולי לשתוק בקוליות, אבל להסכים את כל מילה של שחר -אוף דה רקורד.
3 וחצי שעות שטנו לנו באגם המקסים והבנוי מלא זרועות צרות של קניונים, עצרנו לנו לארוחת בוקר מדושנת, השתכשכנו לנו במים..והחלטנו לחזור לכיוון המרינה ולהכנס לקניון צר ושנראה מעניין וששמרנו לנו לדרך חזרה..ואז באמצע האגם במקום הכי סואן שיכול היה להיות המנוע שבק חיים.. ומי מגיע אם לא משמר החופים...ואורי בו זמנית מנסה לתפוס את המרינה בקשר...
משמר החופים היה נחמד ביותר, בדק אם יש לנו מים וארוחת צהריים ...ואנחנו ישבנו לנו באמצע נתיב הסירות וחיכנו לעזרה.
אז זה היה קצת מבאס...והנחמה היחידה שלא חויבנו בכלל ..400 $ היו דמי ההשכרה היומיים של הסירה. אולם מצד שני יש לנו טעם של עוד...לא הספקנו לראות את הכל
השעה כמעט 12:00 בלילה ..רוח במהירות של 40 מייל נושבת בעורפי..בטני מלאה באנטריקוט ונפשי ביין...אורי מולי משחק עם האייפד החדש שלו...יש לנו פנצ'ר במזרון המתנפח שלנו. המזל שזה המזרון בצד של אורי (מה זה אומר?) אין לי מושג איך הוא קדח את המזרון ולמה? ...
לילה טוב..ובעצםלכם בוקר טוב מאריזונה פייג' ..החלטנו לוותר על ברייס קניון ולבלות יומיים בקניון ציון.
ואח"כ לאס ווגאס ...
חגית
אבל אולי נתחיל מהתחלה, לא מבוקר זה, אלא מאותו יום שעזבנו את סליגמן..אותה עיירה מפורסמת מהסרט "מכוניות" שאומנם נמצאת על דרך 66 המפורסמת, אבל התמזל מזלה להיות קרובה לאוטוסטרדה החדשה דרך 40. והיא גם נראת כך..מטופחת, שוקקת חיים..ונראה שאנשים "רגילים גרים בה". יום לפני ביקרנו בעיירה בשם "אוטמן" שאיתרע מזלה והיא שוכנת כ-16 מייל מהאוטוסטרדה, בין ההרים, וגם היא בנויה על תיירות, אך לא רבים מגיעים, וגם אלו שמגיעים, כנראה לא מוציאים הרבה כספים(כמונו)..והיה בעיר משהו עצוב, נטוש,הזוי..הסיפור האמיתי של כל אותם ישובים שבעצם נתנו שירותי דרך לעוברים בדרך 66 המפורסמת משיקגו לאזור קליפורניה ונזנחו כשהופיעה הדרך החלופית.
קצת גלשתי...אז שוב כשיצאנו מסליגמן לא ממש היה לנו ברור אם לעשות את הסיבוב של סדונה ..140 מייל נוספים..אבל הימרנו ואכן ההימור הצליח..זה התחיל בעיירה בשם ג'רום שרק משמה אפשר להבין שהיה בה ניחוח של קפה ארופאי ..ואכן נפלנו על בית קפה שהגיש סנדוויצים טעימים וקפה חזק בכוס קטנה (בשבילי זה פשוט היה סיפתח מעולה לבוקר) והמשיך בדרך מיוחדת עם הריה האדומים של סדונה, על רקע עצים ירוקים. סדונה עצמה נראת מקסימה מבעד חלונות המפלצת שלנו, שלא פשוט למצוא לה מקום חנייה. והחלטנו להמשיך לפארק יומי שנקרא "Slide Rock SP " שהייחוד שלו הוא נחל מדהים ביופיו בתוך קניון אדום שיש בו כמעין מגלשה של סלע במים. אורי והילדים פשוט כייפו להם שעות רבו במים. ועבדכם הנאמנה ידעה בחוש (לא מישוש) שהמים קפואים (חוש הראיה עזר לי להבחין בילדים אמריקאים חסונים עם עור ברוז, וחוש השמיעה עזר לי לשמוע את נקישות שיניהם)..אז כמובן לא הפרקתי את גופי לקור המים.
השעות חלפו להם..ואנו ידענו שהלילה אין לנו סידור, אבל ראיתי שלא רחוק משם יש קמפ ללינה..אז למה לדאוג .רק שכחנו שהגיע הסוף שבוע ובנוסף הליבור דיי . אז כמובן שלא הייתה חנייה..אבל המשכנו לנו בדרכנו לקמפים אחרים..ואז הגענו לקמפ..שהתברר כמאחסן העיקרי של יריד ענק שנתי ואנשים עשו הזמנה שנה מראש..והאיש הנחמד בכניסה סידר לנו מקום לא ממש מוסדר בין העצים...עליזים וטובי לבב הלכנו ליריד שנראה כמו בסרטים האמריקאיםעם גלגל ענק ומתקנים מפחידים ומעוררי בחילה..ודוכנים שבעקבותהם הקרוואן התמלא ביצורי פרווה למיניהן.
בקיצר היה נראה שפשוט מזלנו משחק לנו...בנוסף הצלחתי להזמין לנו סירת מנוע לאגם פאוול בעיר פייג'.
ומכאן נחזור למשפט הפתיחה ..הסירה התגלתה ככמעט בית עם ספסלים מרופדים, המספיקים למס' משפחות ולא לאחת (שאומנם גדלה קצת..בעקבות האנטריקוטים המדהימים של אשף הבשר שלנו אורי) ושיכולה לטוס במהירות שגורמת לשחר לצרוח בעיקר על אורי וכליל, ולי לשתוק בקוליות, אבל להסכים את כל מילה של שחר -אוף דה רקורד.
3 וחצי שעות שטנו לנו באגם המקסים והבנוי מלא זרועות צרות של קניונים, עצרנו לנו לארוחת בוקר מדושנת, השתכשכנו לנו במים..והחלטנו לחזור לכיוון המרינה ולהכנס לקניון צר ושנראה מעניין וששמרנו לנו לדרך חזרה..ואז באמצע האגם במקום הכי סואן שיכול היה להיות המנוע שבק חיים.. ומי מגיע אם לא משמר החופים...ואורי בו זמנית מנסה לתפוס את המרינה בקשר...
משמר החופים היה נחמד ביותר, בדק אם יש לנו מים וארוחת צהריים ...ואנחנו ישבנו לנו באמצע נתיב הסירות וחיכנו לעזרה.
אז זה היה קצת מבאס...והנחמה היחידה שלא חויבנו בכלל ..400 $ היו דמי ההשכרה היומיים של הסירה. אולם מצד שני יש לנו טעם של עוד...לא הספקנו לראות את הכל
השעה כמעט 12:00 בלילה ..רוח במהירות של 40 מייל נושבת בעורפי..בטני מלאה באנטריקוט ונפשי ביין...אורי מולי משחק עם האייפד החדש שלו...יש לנו פנצ'ר במזרון המתנפח שלנו. המזל שזה המזרון בצד של אורי (מה זה אומר?) אין לי מושג איך הוא קדח את המזרון ולמה? ...
לילה טוב..ובעצםלכם בוקר טוב מאריזונה פייג' ..החלטנו לוותר על ברייס קניון ולבלות יומיים בקניון ציון.
ואח"כ לאס ווגאס ...
חגית
יום חמישי, 2 בספטמבר 2010
אי שם לפני הכניסה למערב הפרוע...השעה 23:00 עייפות פרועה, כולם עצבנים
ואני על המחשב...קיבלנו קוד כניסה לאינטנט רק למחשב אחד...כולם רוצים...אבל כשאני עצבנית..לא רצוי להתעסק איתי.
עזבנו את היוסמיטי, עכשיו אני מבינה את חווה (את אדם אני אפילו לא מנסה להבין) כשהם גורשו מגן העדן... יש ירידת מה במצב רוח..הייתה נסיעה ארוכה היום..מ9:00 בבוקר עד כמעט 21:00 בערב בוולמרט בברסטו..לא אפשרו לנו להשאר לישון שם..ונאלצנו להמשיך למצוא קמפ..אבל עכשיו אנחנו פה. ואנסה קצת להעביר לכם את החוויה.
היום לפנות בוקר התעוררנו למשמע צרחות "go...go" ניסיתי מתוך קורי השינה לזהות האם זו מצוקה של מישהו שהותקף או אסטרטגיה לגירוש דובים... צפירות של מכונית, הבהירו די מהר את העיניין שמדובר בדוב. פנסים נדלקו מסביב..רק שתבינו אנחנו ה -RV הינם המיעוט הרוב ישנים באוהלים, המשפחה היפנית שלידנו פינתה את עצמה והילדים לתוך המכונית, ואנחנו יושבים ב RV עם חלון הפנורמה שלנו שהופנה למרכז העיניינים, בינתיים גם הילדים הצטרפו אלינו לצפיה..ואז ראינו מרחק של כ-15 מטר מאיתנו דוב קטן וחמוד בצבע בהיר שטיפס ברוב בהלתו מכל המהומה שמסביב על העץ. (זה מדהים לראות איך הוא טיפס במהירות) אני רק חששתי שאמא שלו תבוא לחפש אותו..ואולי גם תחליט להתנקם בנו שהפחדנו את הבן המתוק שלה ..
היוסמיטי, פשוט כייפי, נופים פראיים בראשיתיים, שכרנו אופניים, אני ושחר לקחנו אופני ילדים, שחר כי קצת חששה, ואני כי לא הייתה לי הרבה ברירה..בסוף היום כליל אחז באופניים, ואורי נאלץ להרים אותי בזווית ישרה כלפי מעלה והצידה.
כולי הייתי מאובנת...אולם בתוך כל העייפות והכאב, עונג עילאי על היום היפה (ומה גם שאורי והילדים החזירו את האופניים והיה לי שעתיים לעצמי, וכמעט סיימתי את ספר המתח שהבאתי.) זה לא פשוט להיות 24 שעות ביממה ביחד. צריך המון סבלנות, ויש ימים שפשוט בא לך לצרוח על כולם שרק ישאירו אותך כמה דק' לבד.
ביוסמיטי לא היה וויפי ואפילו לא קליטת סלולר , אי אפשר לומר שהיה חסר לי.
הדרך היום הייתה מדהימה, עברנו לאורך כביש 120 עד למעבר טיוגה, זה פשוט מקום מדהים..כל כך הצטערנו שלא יכולנו להשאר שבועיים לפחות. אגמים כחולים, ירוק, נחלים.. בלתי ניתן לתיאור אני מקווה שאורי יעלה תמונות
אני עוד מעט נרדמת על המסך..כולם כבר רחוצים ונקיים..אורי שם טונה דאודורנט וחטף תלונות מהילדים..חוץ מריח גם השקט מתפשט בחלל ה RV ...הס הס ..
אורי ממתין לתורו..הוא לא מתייאש. מידי פעם הוא בא לבדוק אם סיימתי.
אז חוץ מזה שנהגתי במפלצת במשך כמעט 4 שעות בהתחלה אפילו נהנתי, כביש הערבה משודרג..אח"כ התחיל להחשיך, נתיב אחד לכל מסלול ומפלצות ענק באות מולך.
ואז לקינוח מחלפי ענק ..אבל הגענו ליעדנו בסופו של דבר.
לא ממש רשימה מוצלחת, אבל אני כל כך עייפה..
לילה טוב לכולם...אוהבת את אמריקה..מחפשת חתן אמריקאי להתחתן...יש למישהו רעיון? או חתן? או ויזת עבודה ? או
חגית
עזבנו את היוסמיטי, עכשיו אני מבינה את חווה (את אדם אני אפילו לא מנסה להבין) כשהם גורשו מגן העדן... יש ירידת מה במצב רוח..הייתה נסיעה ארוכה היום..מ9:00 בבוקר עד כמעט 21:00 בערב בוולמרט בברסטו..לא אפשרו לנו להשאר לישון שם..ונאלצנו להמשיך למצוא קמפ..אבל עכשיו אנחנו פה. ואנסה קצת להעביר לכם את החוויה.
היום לפנות בוקר התעוררנו למשמע צרחות "go...go" ניסיתי מתוך קורי השינה לזהות האם זו מצוקה של מישהו שהותקף או אסטרטגיה לגירוש דובים... צפירות של מכונית, הבהירו די מהר את העיניין שמדובר בדוב. פנסים נדלקו מסביב..רק שתבינו אנחנו ה -RV הינם המיעוט הרוב ישנים באוהלים, המשפחה היפנית שלידנו פינתה את עצמה והילדים לתוך המכונית, ואנחנו יושבים ב RV עם חלון הפנורמה שלנו שהופנה למרכז העיניינים, בינתיים גם הילדים הצטרפו אלינו לצפיה..ואז ראינו מרחק של כ-15 מטר מאיתנו דוב קטן וחמוד בצבע בהיר שטיפס ברוב בהלתו מכל המהומה שמסביב על העץ. (זה מדהים לראות איך הוא טיפס במהירות) אני רק חששתי שאמא שלו תבוא לחפש אותו..ואולי גם תחליט להתנקם בנו שהפחדנו את הבן המתוק שלה ..
היוסמיטי, פשוט כייפי, נופים פראיים בראשיתיים, שכרנו אופניים, אני ושחר לקחנו אופני ילדים, שחר כי קצת חששה, ואני כי לא הייתה לי הרבה ברירה..בסוף היום כליל אחז באופניים, ואורי נאלץ להרים אותי בזווית ישרה כלפי מעלה והצידה.
כולי הייתי מאובנת...אולם בתוך כל העייפות והכאב, עונג עילאי על היום היפה (ומה גם שאורי והילדים החזירו את האופניים והיה לי שעתיים לעצמי, וכמעט סיימתי את ספר המתח שהבאתי.) זה לא פשוט להיות 24 שעות ביממה ביחד. צריך המון סבלנות, ויש ימים שפשוט בא לך לצרוח על כולם שרק ישאירו אותך כמה דק' לבד.
ביוסמיטי לא היה וויפי ואפילו לא קליטת סלולר , אי אפשר לומר שהיה חסר לי.
הדרך היום הייתה מדהימה, עברנו לאורך כביש 120 עד למעבר טיוגה, זה פשוט מקום מדהים..כל כך הצטערנו שלא יכולנו להשאר שבועיים לפחות. אגמים כחולים, ירוק, נחלים.. בלתי ניתן לתיאור אני מקווה שאורי יעלה תמונות
אני עוד מעט נרדמת על המסך..כולם כבר רחוצים ונקיים..אורי שם טונה דאודורנט וחטף תלונות מהילדים..חוץ מריח גם השקט מתפשט בחלל ה RV ...הס הס ..
אורי ממתין לתורו..הוא לא מתייאש. מידי פעם הוא בא לבדוק אם סיימתי.
אז חוץ מזה שנהגתי במפלצת במשך כמעט 4 שעות בהתחלה אפילו נהנתי, כביש הערבה משודרג..אח"כ התחיל להחשיך, נתיב אחד לכל מסלול ומפלצות ענק באות מולך.
ואז לקינוח מחלפי ענק ..אבל הגענו ליעדנו בסופו של דבר.
לא ממש רשימה מוצלחת, אבל אני כל כך עייפה..
לילה טוב לכולם...אוהבת את אמריקה..מחפשת חתן אמריקאי להתחתן...יש למישהו רעיון? או חתן? או ויזת עבודה ? או
חגית
.JPG)
הירשם ל-
רשומות (Atom)